מלחמת היהודים · פרק ז׳, ג׳

ג. ומיד צוה טיטוס על האנשים הממֻנים לדָבר לפרוט את שמות האנשים, אשר עשו גבורות במלחמה. הוא קרא את האנשים אחד אחד לגשת אליו והלל את נצחונותיהם בשמחה רבה, כדרך האדם השׂמח במעשה־ידיו, ועִטר אותם בזרי־זהב וקשר להם שרשרות־זהב על צואריהם ונתן להם חניתות־זהב ארֻכּות ודגלים עשוים כסף ואת כל אחד מהם גִדַּל במעלת משׂרתו. וגם משלל המלחמה הרים להם זהב וכסף ובגדים יקרים ויתר הבָּז ביד רחבה, ואחרי אשר נשא טיטוס בעצמו את ראש כל הנזכרים לכבוד ולתהלה, ברך את כל הצבא, ולקול תרועה גדולה ירד מן הבימה והלך להקריב את קרבנות־הנצחון. לפני המזבחות עמדו פרים בהמון רב, והוא צוה לשחוט את כלם ולחלק את בשרם לאנשי־הצבא, למען ייטיבו את לבבם, והוא עם שרי־הצבא עשה משתה שלשה ימים, ואחרי־כן שלח מעליו את כל צבא־הנכרים ונתן לכל איש ללכת אל המקום הטוב בעיניו. וללגיון השנים־עשר זכר את חרפתו, כי נִגף לפנים לפני היהודים, כאשר עמד צֶסטיוס בראשו, והֶגלה אותו מארץ סוריה, אשר שם היה מקום־תחנותו לפנים בַרַפַּנֵּיאָה, ושלח אותו אל הארץ הנקראה מֶלִיטֵינֵי, אשר על נהר פרת, בגבול ארמיניה וקפודקיה, ושני לגיונות כִּבֵּד להשאר עמו עד בואו אל ארץ מצרים, הם הלגיון החמישי והחמשה־עשר. אחרי־כן ירד עם הצבא אל קיסריה אשר על שפת הים ושם הניח את המון השלל הרב וגם צוה לשום משמר על השבוּים, כי קֹר ימי הגשמים לא נתן לו לנסוע באניה אל איטליה.