מלחמת היהודים · פרק ו׳, ה׳

ה. וטיטוס הבין, כי בתקוות טובות ובדברים נכונים יוכל לחַזק את רוח אנשי־המלחמה, כי דברים מעוררים והבטחות טובות משכיחים לפעמים את מוראי הסכנה, ויש אשר הם מביאים את האדם לבוז למות. על־כן צוה להקהיל את גבורי־החיל אשר בקרב אנשיו ונשא אליהם את דבריו לאמר: שמעו אלי, חבֵרַי, היוצאים עמי במלחמה. לוְ בא אדם להעירכם לעשות דברים שאין בהם סכנה, היתה התוכחת הזאת לחרפה לכם ויחד עם זאת היתה גם לאות ולעֵד על מֹרך־לב המוכיח אתכם. אני חושב, כי יש לעורר את האנשים בדברים רק למעשים גדולים ומסֻכּנים, ואולם את הדברים הקטנים עליהם למלא מכֹּח עצמם. אני חושב כמוכם, כי יקשה מכם לעלות על החומה, ואולם עלי להוסיף, כי נאה מאד לאנשים מבקשי המַעלה להלחם במכשולים, ויפה למות בשֵׁם טוב (שם גבורים), וגבורת האיש המחרף את נפשו ראשונה לא תשוב ריקם. בתחלה אעיר אתכם על דבר אחד, אשר רבים מכם נבהלים מפניו, - הוא אֹרך־רוח היהודים וכח־סבלם הגדול בצרותיהם. הן כדַי בזיון יהיה, אם אתם הרומאים - אתם אנשי־חֵילי, אשר למדתם את מלאכת המלחמה בעתות־שלום ומאז הסכנתם לנצח במלחמותיכם - תכרעו לפני כֹּח זרוע היהודים או לפני עֹצם רוחם בשעה הזאת, לעת קץ הנצחון, אשר נִתּן לנו בעזרת אלהים. הן כל מפלותינו אינן רק פרי שגעון היהודים הנואשים, אולם צרות היהודים הן מעשי גבורתנו, אשר גדלו ועצמו בעזר אלהים: מריבת האחים והרעב והמצור והחומה שנפלה תחתיה בלי רעש המכונות - האין זה אצבע אלהים, אות כעסו עליהם ואות ישועתו לנו? ולא לנו יאות לכרוע לפני החלשים ממנו, ועוד יותר מזה - לבגוד בברית אלהים. ואיך לא נכָּלם בראותנו את היהודים האלה, אשר לא יגדל קלונם בהכנעם לפנינו, כי כבר למדו להיות עבדים - והנה הם בזים למוֶת, למען לא יוסיפו להטות שכמם לסֵבל, וכפעם בפעם הם פורצים בתוך מערכותינו, ואמנם אינם מקוים להתגבּר עלינו, כי־אם באים להראות את גבורתם לבד. ואנחנו? הנה אנחנו מושלים בכל הארץ כמעט ובמרחבי הים, והלא אם [גם לא תהיה ידנו על התחתונה] רק לא ננַצח את אויבינו - יחָשב לנו הדבר לחרפה נצחת, ובכל־זאת לא נִסינו אף פעם להשליך את נפשנו מנגד במלחמה עם צרינו - ואנחנו מחכים כל הימים, עד אשר יכרית אותם הרעב או במקרה יכרעו לפנינו, ויושבים בחבוק ידים עם כל המון נשקנו הרב, אף כי נִתּן הפעם בידינו להשלים את הנצחון בּחרפנו את נפשנו מעט. אם נעפיל ונעלה על המצודה - והיתה לנו כל העיר. אין אני מאמין, כי תקום לנו מלחמה מבית לחומה, אך לו גם יהיה כדבר הזה - הנה מרום־מעמדנו, אשר משם נוכל לעצור את נשימת צרינו, הוא ערֻבּה נאמנה לנצחון. ואני לא אבוא פה לזַמר את תהלת מות־גבורים במלחמה ולא אדבר אל חיי־הנצחים העתידים לאבירים, אשר נפלו חללים, כי־אם רוצה אני לברך את האנשים, אשר לא כמחשבותי מחשבותיהם, כי ימותו בשלום מְמוֹתי־תחלואים ויחד עם גופם תִּשָּׁפט גם נשמתם לקבורת־עולם. מי מכם לא ידע, כי את נשמות הגברים הטובים, אשר הפרידה חרב המלחמה ביניהן ובין גויותיהן, יחבק היסוד הטהור בכל היסודות, הוא האַיתֵּר, וירים אותן בין כוכבים, ומשם יופיעו הגבורים האלה בדמות רוחות טובים ואבירים הסוככים על יוצאי־חלציהם, ועל הנשמות הגוְֹעות מגוף חולה, ולוְ גם תהיינה טהורות מכל דֹּפי ומכל כתם, יכסה ליל־אפלה מתחת לאדמה, ותהום־נשיה תקדם את פניהן, כי עם קץ חייהן וכליון־בשרן יסוף גם זכרן? ואם נגזר על בני־האדם, כי בעל־כרחם יבוא קץ לחייהם, והחרב היא שליח (שַׁמַּש) הגזרה הזאת, הנוח לאדם מכל מחלה, האֻמנם לכבוד יהיה לנו, אם לא נפרע לצרכינו את החוב, שמוטל עלינו לשַׁלם אחרי־זמן לַגורל בעל־כרחנו? והנה את כל הדברים האלה אמרתי, לכשלא יוכלו גבורי־החיל להושיע את נפשם. אולם הלא נִתָּן בידי המגברים חיָלים להציל את חייהם גם בעת צרה גדולה. הן לראשונה לא יקשה מכם לעלות בפרץ הזה, ומלבד זאת יֵקל לכם מאד לכבוש את החומה החדשה. ואם רבים ועצומים מכם יחגרו עֹז לעשות מעשה, יחַזק האחד את לב משנהו ויהיה לו לעזרה, ולמראה אֹמץ־לבכם יפול לב שונאיכם במהרה. ואולי יעלה הדבר בידכם גם בלי שפך־דם, אם תחֵלו אותו הפעם. אמנם כאשר תעפילו ותעלו ביד רמה, הלֹא נַסֵּה ינסו האויבים לעצרכם, אולם אחרי אשר תעשו בלָאט ותתחזקו [עליהם] פעם אחת, לא יוסיפו לעמוד בפניכם, גם אם תקדמו [אותם] במתי־מספר. ולי תהיה לחרפה, אם לא אשלם לאשר יעפיל לעלות על החומה לראשונה כגמול ידיו, עד כי יקַנאו בו רואיו, וכי יִשָּׁאר בחיים, יהיה נגיד ומצוה לחבריו, ואם יפול במלחמה, ישא משאת־כבוד אחרי מותו לזכר נשמתו.״