מלחמת היהודים · פרק ו׳, מ״ד

ב. ובימים ההם נאספו שרי־צבא האדומים בסתר ויעצו עצה להסגיר את עצמם בידי הרומאים ושלחו חמשה אנשים אל טיטוס ובקשוהו לכרות אִתּם ברית. טיטוס קוה, כי גם העריצים יכָּנעו מפניו, בסור מעליהם האדומים, אשר נטלו חלק במלחמה בראש. אחרי הִמָּלכו זמן רב בדעתו הסכים לאחרונה ושלח מעליו את האנשים. והאדומים התכוננו לעזוב את העיר, והנה נודע הדבר לשמעון והוא מִהר להמית את חמשת האנשים, אשר יצאו לדבר עם טיטוס, ואת ראשי האדומים עם יעקב בן סוֹסא נשוא־הפנים ביניהם תפש ואסר בכלא, אף צוה לשמור על המון האדומים, אשר היו כאובדי־עצות בהלקח מהם נשיאיהם, ולהציג על החומה אנשי־משמר זריזים. אולם נבצר מכֹּח השומרים לעצור בעד הפליטים הרבים, הנופלים אל השונא, ואף כי גדל מספר ההרוגים, רבּו ועצמו מהם הנמלטים, והרומאים קבלו את כֻּלם, כי טיטוס בטוּב־לבו לא נזקק לפקֻדותיו הראשונות, וגם אנשי־הצבא כבר שׂבעו מדם ולא הוסיפו להמית את הבורחים, ועוד קִוו לבוא על שׂכרם, כי רק את אזרחי־העיר שלחו לחֹפש, אולם את יתר ההמון עם הנשים והטף מכרו לעבדים ולא הרבו במחירם, כי גדל מאד המון הנמכרים ומספר הקונים היה מצער. ואף כי העביר טיטוס קול, לבלי יפול אליו איש בגפו, למען יצאו אליו האנשים לבתיהם ולמשפחותיהם, בכל־זאת קבל גם את היחידים בחסד והקים בית־דין להבדיל מהם את הראוים לעֹנש־מות. והנמכרים לעבדים היו לאין־מספר, ורק בני ירושלים, ארבעים אלף נפש ויותר, נפדו מעבדות, כי שלח אותם הקיסר ללכת אל כל הטוב בעיניהם.