מלחמת היהודים · פרק ה׳, נ״ז

ג. ואחרי אשר נסגרו כל מוצאי העיר, נכרתה מהיהודים שארית תקוָתם להִוָּשע, והרעב המאמיר השמיד את העם לבתיו ולמשפחותיו. הגגות היו מלאים נשים ועוללים גוְֹעים, וברחובות נערמו פגרי זקנים. נערים ובחורים נפוחי־רעב תעו כצללים בשוָקים ונפלו לארץ באשר הדביקם המות. וקרוביהם, אשר תַּמּוּ לגוֹע גם הם, לא מצאו כֹח להביאם אל קבר, וגם האנשים הבריאים משכו את ידיהם מהמון הפגרים הרב, ביראם מהביט אל פני הרעה, אשר תשיג גם אותם. כי רבים נפלו מתים על הפגרים, אשר אמרו לקָברם, ורבים נעו אל מקום קבורתם בטרם הגיעה עִתּם. ואיש לא הוריד דמעה בצרה ואיש לא ספד למתים, כי דִכּא הרעב כל רגשות אדם. בעינים יבשות ובשפתים נַעוות הביטו האנשים ההולכים למות אל חבריהם, אשר קדמו למצֹא שנת עולם. דממה עמֻקה הקיפה את כל העיר וליל־המות השחור כסה עליה. אך נוראים מהאימות האלה היו מעשי השודדים, אשר סבבו כמנַצלי קברים בבתים ופשטו את המתים וקרעו מעליהם את מכסיהם והלכו להם בצחוק־זדון. הם בדקו את צורי חרבותיהם בבשר המתים וגם דקרו את המתעלפים בעודם בחיים, לנסות את כֹּח חרבם. אולם כאשר דברו הגוְֹעים אליהם תחנונים לשלוח בהם את ידם ואת להב חרבם [ולשים קץ ליסוריהם], בזו להם והניחו להם להתעטף ברעב. וכל אחד מן הגוססים כונן את עיניו אל ההיכל וראה שם [בפעם האחרונה] את המורדים, אשר נשארו אחריו בחיים. לראשונה צוו המורדים לקבור את המתים בכסף הצבור, כי לא יכלו לשאת את צחנת הפגרים. וכאשר לא מצאה עוד ידם לשַׁלם, השליכו את המתים מעל החומה אל העמקים.