מלחמת היהודים · פרק ה׳, נ״ד

ו. וטיטוס מהר לבוא מקרבת הבירה, אשר הלך שמה לתור מקום למבנה סוללות חדשות, והִרבּה לחרף את אנשי־הצבא על מֹרך־לבם, אשר אחרי כבשם את חומות אויביהם, הביאו סכנה על חומותיהם הם ונשארו במצור, בתִתּם ליהודים להגיח אליהם כדרך הנמלטים מתוך כלא. טיטוס יצא בעצמו עם בחורי צבאו והשתער על השונאים מן הצד. אולם היהודים לא שׂמו לב לדבר, אשר היתה להם מלחמה גם מפנים, והפכו את פניהם אל טיטוס ונלחמו בו בזרוע נטויה. מערכות השונאים התערבו יחד, והאבק עלה למרום וכסה כל עינים, ולקול אנקת הנלחמים צללו כל אזנים, עד כי איש לא יכל להבדיל בין צָרוֹ ובין איש־בריתו. היהודים לא הוסיפו לבטוח בזרוע־עֻזם, ובכל־זאת החזיקו מעמד בגבורת־יאוש. והרומאים חגרו אונים בקַנאם לכבודם ולתהִלת חרבם, וגם מראה הקיסר היוצא לפניהם במלחמה עודד את גבורתם. ואמנם לוּ נמשכה המלחמה עד תֻּמה, כי אז השמידו הרומאים בעֹצם קנאתם את כל היהודים העומדים לקראתם, אולם היהודים לא חִכּו עד אשר יָכרע גורל המלחמה ומהרו לשוב אל העיר. אפס כי למראה חרבן הסוללות לא קמה עוד רוח ברומאים, בהכירם, אשר בשעה אחת היתה כל עבודתם הקשה לבָער, ורבים נואשו מתקותם לכבוש את העיר במכונות־המלחמה, כדרכם תמיד.