מלחמת היהודים · פרק ה׳, מ״ז

ד. ובעוד העניים סובלים את כל הנוראות האלה מידי נושאי כלֵי העריצים, הובלו נשואי־הפנים והעשירים למשפט העריצים עצמם. על אלה מצאו עלילת־שקר, כי יעצו בנפשם עצת־בליעל, והמיתום בעלילה הזאת, ועל אלה התגוללו, כי אמרי למסור את העיר בידי השונאים. ועל־הרֹב נמצאו עֵדי־שקר להעיד באנשים, כי אמרו לנפֹּל אל הרומאים. האיש אשר הֻצג ככלי־ריק בידי שמעון נשלח אל יוחנן, והנמלט בעור־שִׁניו מידי יוחנן נפל בידי שמעון. שניהם שתו חליפות את דם יושבי ירושלים והפילו גורלות ביניהם על נחלת האֻמללים. אמנם רָבו איש באחיו על־דבר השלטון, אולם דעה אחת היתה לשניהם בכל מעשי־רשע. וכאשר לא נתן האחד למשנהו לקחת חלק במעשי רשעתו, אשר עולל לאחרים, נחשב בעיניו לאיש מביש, והאיש, אשר נשאר מרחוק למעשה אכזרי, התעצב אל לבו, כאִלו החמיץ מצוה גדולה.