מלחמת היהודים · פרק ה׳, מ״ה

ב. עשירי ירושלים תמו לגוע גם בהשארם בתוך העיר. המורדים שׂמו על רבים עלילות דברים, כי הם אומרים בלבם לנפֹּל אל הרומאים, והמיתום ולקחו את רכושם. וככֹל אשר כבד הרעב בעיר, כן חזק זדון המורדים ומיום ליום גדלו שתי הרעות גם יחד. וכאשר נעלם הלחם מעיני הרואים, פרצו המורדים בבתים ובדקו שם, ובמצאם לחם הִכּו את יושבי הבתים על אשר כִּחשו בדבר, וכאשר לא מצאו לחם בבית, עִנו את בעליו על אשר השכיל לטמון את המזונות. והכרת פני האנשים ענתה בהם, אם נשאר להם לחם אם לא: אלה אשר היה להם עוד כח נחשדו, כי נמצאה להם צידה למכביר, ואלה אשר שֻׁפּוּ עצמותיהם שֻׁלחו לחפשי, כי לא לחכמה נחשב להמית את האנשים, אשר יגועו עוד מעט במחסור כֹּל. העשירים נתנו בסתר את כל רכושם באיפת־חטים והעניים הסתפקו במדת־שׂעורים, ואחרי־כן נסגרו בחביון פנות בתיהם ובגֹדל רעבונם בלעו את הגרעינים כמו־שהם או אפו את לחמם בחפזון, לעת אשר רָוַח להם מעט מהרעב ומהפחד. ובשום מקום לא נמצא שלחן ערוך, כי הוציאו הרעבים את המאכלים מן האש בטרם בֻּשלו דַּיָּם, ובלעום בעודם בכפם.