מלחמת היהודים · פרק ה׳, כ״ו

ו. ופני ההיכל מחוץ לא חסרו אף דבר אחד המרהיב את הלב והמצודד את העינים. כי בכל מקום היה מצֻפּה לוחות זהב כבֵדים ולעת עלות השמש היה זורע נֹגה כמראה אש לוהטת, וכאשר העפיל איש להתבונן אל ההיכל, אלץ אותו הנֹגה להסב את עיניו מנגדו, כאִלו עִורו אותן קרני השמש. ולזרים העולים אל ירושלים נראה למרחוק כדמות הר מכֻסה שלג, כי במקומות אשר לא צֻפּה זהב היה לבן־צח, ועל ראש כפתו היו נעוצים וָוֵי זהב מוּחדים, לבל ירד שמה עוף השמים ולא יזַהם את המקום. ומאבני ההיכל הגיעו אחדות למדת ארבעים וחמש אמה בארכן, וקומתן חמש אמות ורחבן שש. ולפני ההיכל נמצא המזבח (מזבח העולה), חמש־עשרה אמה קומתו, וארכו ורחבו חמשים אמה על חמשים אמה, בנין רבוע, ופנותיו היוצאות ממנו היו כדמות קרנות והמעלה על המזבח השתרע מדרום בשפוע קל (בכבש), וכל ברזל לא נגע בו מעולם. ואת ההיכל והמזבח עִטרה מחיצה בגֹבה אמה, עשויה מאבנים נאות, חמדה לעינים, והיא הבדילה בין הכהנים ובין העם. לזבים ולמצֹרעים היה אסור לבוא בשערי העיר כֻּלה, ולנשים דווֹת נאסר לבוא בשערי המקדש. אולם גם בעת טהרתן לא היה להן המשפט לעבור את הגבול, אשר דברנו עליו למעלה. ומן הגברים נעצר כל איש, אשר לא התקדש כליל מטֻמאתו, לבוא אל החצר הפנימית. וגם הכהנים, אשר לא הִטֶּהָרוּ, לא יכלו לבוא שמה.