מלחמת היהודים · פרק ה׳, ב׳

ב. כי אלעזר בן שמעון, הוא אשר סכסך לראשונה את הקנאים בעם והוליך אותם אל הר־הבית, התעַבּר בעת ההיא ביוחנן, באמרו, כי נלאה לשאת את תועבותיו יום־יום - כי לא חדל יוחנן משפוך דם - ובאמת, יען אשר לא רצה להכנע לפני עריץ הבא אחריו [להסיג את גבולו] והתאוה לעשות ממשלה בעם ולקחת את השלטון לעצמו. הוא משך אחריו את יהודה בן חלקיה ואת שמעון בן חצרון, שני אנשי־חיל, ויחד אתָּם את חזקיה בן חובר, איש נשוא־פנים, ולכל אחד מהם נלוו קנאים רבים. הם תפשו את חומת בית ה׳ הפנימית ושמו את נשקם מעל לשערי הקֹדש נֹכח פני ההיכל. ולחם היה להם לשׂבע, כי כל מתנות הקֹדש נמצאו תחת ידי האנשים האלה, אשר כל אשם [ומעל בקדשים] כאין נחשב בעיניהם, ועל־כן גברו חֲיָלים. בכל־זאת לא נועזו להתנפל על צריהם, כי היו מתי־מספר, אך התחזקו במקום אשר תפשו בידם ועמדו במרדם. במדה אשר עלה עליהם יוחנן במספר אנשיו, נפל מהם בערך מקום תחנותו, כי השונאים עמדו ממעל לו ולא היה לו שכר בהתנפלו עליהם. ובכל־זאת לא הִרפּה יוחנן מהם בחמתו, אף כי בכל קרָב מצאו אותו רעות רבות יותר מאשר עשה לאנשי אלעזר, ולא שקט ולא נח. והקרָבות בין אלה ואלה לא חדלו, ואבני־הקלע והחצים נזרקו כל הימים, וכל פנות המקדש רוו מדם הרוגים.