מלחמת היהודים · פרק ה׳, י״ב

מריבה־אחים חדשה בירושלים. היהודים טמנו פח לרומאים וטיטוס יסר את הצבא על פחזותו.א. וכאשר שבתה המלחמה לפני שערי העיר למִצער, התעוררה מחדש המריבה אשר מבית, כי הגיע מועד חג־המצות בארבעה־עשר יום לחֹדש קְסַנְתּיקוֹס (ניסן), אשר הוא לדעת היהודים ראשית זמן צאתם מעבדות מצרים. ואנשי אלעזר פתחו את שערי המקדש וקבלו את כל בני העם הבאים שמה לעבוד את האלהים. ויוחנן עשה את החג כסות־עינים למזמתו הרעה ושקד לשלוח את החשֻׁכים מקרב אנשיו, אשר היו גם ברֻבּם טמאים, עם חרבות מתחת למדיהם, אל בית־המקדש לתפשו. ובבוא האנשים אל העזרה הפשילו את בגדיהם והראו פתאם את כלי־נשקם. מהומה גדולה קמה מיד סביב לבית־המקדש וצעקה עלתה למרום, כי בני העיר, שעמדו מרחוק למלחמת־האחים, חשבו, כי לנפשות כֻּלּם אורבים המרצחים, והקנאים הבינו, כי עליהם לבדם נטשה החרב, ועל־כן עזבו את משמר השערים וקפצו אל צנות המגדלים בטרם השיבו מלחמה אל חיק שונאיהם, ונמלטו אל המנהרות אשר מתחת למקדש. ובני העם נלחצו אל המזבח ונדחקו סביב לבית־המקדש ונרמסו ברגלים וגם הֻכּו במקלות ובחרבות לאין־מספר, ורבים מן האזרחים השקטים נהרגו בידי אנשי ריבם משנאת חנם או מקנאת איש, כאלו נלחמו אתם בשער. וכל איש, אשר היה לו לפנים דבר קטטה עם אחד המרצחים ופניו הֻכּרו עתה בבית־המקדש, נחשב לאחד הקנאים ונסחב ליסורים קשים. ואחרי אשר עשו אנשי יוחנן נוראות באנשים הזכאים והנקיים, נתנו סליחה לחַיָּבים ושלחו לחפשי את היוצאים מן המנהרות, ותפשו בידם את חצר בית ה׳ הפנימית ואת כל הנשק הצבור שם והחליפו כֹח להלחם בשמעון. ככה נהפכה המלחמה המשֻׁלשת אשר לפני זה למלחמת שתי מפלגות.