מלחמת היהודים · פרק ד׳, ז׳

ז. בדברים האלה חִזק אספסינוס את רוח אנשי־צבאו, ושמחת יושבי גמלא על נצחונם היתה עד ארגיעה, אף כי היה הנצחון ישועה גדולה, אשר באה להם בהסח־הדעת. כעבור זמן קצר שׂמו אל לבם, כי אפסה כל תקוה להציל את נפשם בברית עם הרומאים וגם אבד מנוס מהם, וכבר חסרה להם צֵדה, ועל־כן התעצבו אל לבם מאד ורוחם נפלה בקרבם. אך לא חדלו לבקש ישועה בכל מאמצי כחם, וגבורי־החיל אשר ביניהם התיצבו בפרצי החומה והנשארים שמרו על יתר חלקי החומה מסביב. כאשר חִזקו הרומאים את הסוללות ונִסו להתנפל על החומה מחדש, נמלטו רבים מיושבי העיר דרך הנקיקים הקשים לעבור ברגל, אשר לא נמצאו שם שומרי הרומאים, ורבים ברחו דרך המנהרות. והאנשים אשר נשארו בעיר, ביראם פן יפלו בידי האויבים בעת מנוסתם, ספו בחֹסר־כֹּל, כי כל הלחם הנמצא בעיר נאסף למען אנשי־המלחמה השומרים עליה.