מלחמת היהודים · פרק ד׳, ס״ה

יא. ועל יוחנן קמה מריבה מקרב אנשי חילו; כל האדומים, אשר היו ביניהם, נפרדו מהם וגמרו להתנפל על העריץ, כי קנאו בעֹצם ידו ושנאו אותו על אכזריותו. הם התנגשו עם הקנאים והמיתו מהם רבים והנשארים נדחפו אל חצר המלך הבנויה בידי גְרַפְטֵי, הוא קרוב אִיזט מלך חדיב. אולם האדומים הרסו אתם יחד אל המקום הזה וגרשו ממנו את הקנאים אל הר־הבית, ונטשו לבֹז את אוצרות יוחנן, כי מקום מושב העריץ היה בחצר־המלך ההיא, ושם צבר את כל הבִּזה אשר מצאה ידו. בין כּה וכה התלקטו כל הקנאים הנפוצים בעיר אל המקדש והתחבּרו לבורחים, ויוחנן התכונן לצאת אתם למלחמה לקראת האדומים ועַם ירושלים. אמנם האדומים לא יראו את תנופת יד הקנאים, כי היו גבורים מהם במלחמה, אך פחדו משגעונם, פן יתגנבו פתאם בלילה מבית־המקדש וימיתו אותם וישלחו באש את כל העיר. על־כן נאספו יחד ונועצו את הכהנים הגדולים למצֹא דרך ישרה להִשָּׁמר מעלילות הקנאים. אולם האלהים בלע את כל רוח עצתם, עד אשר מצאו להצלתם רפואה מרה ממות. הם גמרו לקרֹא לשמעון, למען הסיר מעליהם את עֹל יוחנן, ולהביא בתפלה ובתחנה עריץ שני בשערי העיר. העצה הזאת נצחה, והם שלחו את מתתיה אל שמעון ובקשו את האיש הנורא הזה לבוא בשערי העיר; וגם פליטי ירושלים, הבורחים מפני הקנאים, הפצירו בשמעון, כי כלתה נפשם לשוב אל נחלותיהם. בעינים רמות נעתר שמעון לקול תחנוניהם לבוא ולהשתרר עליהם ובא אל תוך העיר לפדותה מידי הקנאים והעם קדם את פניו בברכה כפני מושיע ומגן. אולם בהגיע שמעון עם חילו אל העיר, נתן את לבו להכין את שלטונו, וגם הקוראים לו לעזרה נחשבו לאויבים בעיניו, כאנשים אשר נקרא להלחם בהם.