מלחמת היהודים · פרק ד׳, ס״ב

ח. הדברים האלה החרידו את הקנאים עוד הפעם, והם לא נועזו לצאת לקראת שמעון ולהתראות אִתּוֹ פנים, ורק שׂמו מארבים במעברות ההרים ולקחו בשבי את אשת שמעון עם רבים מעבדיה, ושמחו מאד לדבר הזה, כאלו מצאה ידם לתפוש את שמעון בעצמו, ושבו אל העיר ואמרו בלבם, כי עוד מעט ויניח שמעון את כלי־נשקו ויתחנן אליהם על אשתו. אולם לא חמלה תקפה את שמעון לשמע העשׁק הזה, כי־אם חֵמה עזה, והוא נגש אל חומת ירושלים כחית־טרף פצועה, אשר לא עצרה כֹּח לתפוש את המכּה אותה וכלתה את חמתה בכל אשר מצאה לפניה, ואחז את כל האנשים החלשים והזקנים היוצאים משערי העיר ללקט את ירק השדה או לקושש עצים וענה אותם וגם הכּם נפש ובכבד־אפו כמעט טרף את בשר החללים, אף תפש רבים וקצץ את ידיהם ושלח אותם העירה, באמרו להפיל אימה על השונאים וגם לסכסך את העם באנשים אשר עשו לו רעה. והוא צוה על קצוצי הידים להודיע בעיר, אשר נשבע שמעון באלהים המשגיח על כל יושבי הארץ, כי ירעיש את חומת העיר ויעשה לכל העם כאשר עשה להם ולא יחמול על נער וזקן ולא יבדיל בין הנקיים ובין החַיָּבים, אם לא תוּשב אליו אשתו חיש מהר. לדבר הזה נבהלו כל יושבי ירושלים וגם הקנאים חרדו מאד ושלחו אליו את אשתו, ואז שככה חמתו, ורגע קטן חדל לשפוך דם כמים.