מלחמת היהודים · פרק ד׳, נ״ו

ב. ואספסינוס שב אל קיסריה והתכונן לעלות עם כל חילו על ירושלים, והנה באה אליו הבשורה, כי נהרג נירון, כעבור שלש־עשרה שנה ושמונה חדשים ושמונה ימים למלכו. כל דברי נירון ודרכיו הרעים, אשר נִבַּל את כבוד שלטונו, במסרו את הממשלה בידי נבלים גדולים כנִימְפִידִיּוּס וטִיגֶלִּינוּס ובידי נבזים מקרב עבדיו המשֻׁחררים, וגם דבַר קצו הרע, כאשר התנכלו האנשים האלה עליו להמיתו והוא נעזב מכל שומרי ראשו וברח עם ארבעת עבדיו המשֻׁחררים הנאמנים אל מגרש העיר ושם טרף את נפשו בכפו, והמורידים אותו מכסאו נשאו את עונם כעבור זמן קצר, וכן גם דבַר קץ המלחמה בגַליה, וכל דברי גַלְבָּה, אשר הוקם למושל יחיד (לקיסר) ובא אל רומא מארץ אספמיה, ואחרי־כן יצא עליו שם רע בקרב אנשי־הצבא, כי הוא איש שפל ונבזה והוא נהרג בראש השוק אשר ברומא, ובמקומו הוקם אָתּוֹן למושל יחיד, וכל דברי אָתּוֹן ומלחמתו עם שרי־הצבא אשר לוִיטֶלִּיּוּס ומַפּלתו, וכל דברי המהומות בימי ויטליוס והמלחמה על־יד היכל הקפיטוליון, עד אשר הכו אַנטוֹנִיּוּס פְּרִימוּס ומוּצִיָּנוּס אותו ואת כל לגיונות גרמניה לפי חרב, ובזה שמו קץ למלחמת־האחים [ברומא] - כל הדברים האלה אין אני רוצה לסַפּר פה לאשורם, כי המעשים האלה ידועים לכל ההמון, וגם נכתבו בספר בידי יונים ורומאים רבים. ורק למען השאיר את הקשר בין המעשים ולבלי נַתּק את שלשלת דברי הימים אזכיר בראשי־פרקים את הדברים: אספסינוס דחה לראשונה את המלחמה בירושלים ועיניו היו נשואות אל האיש, אשר יהיה למושל אחרי נירון. וגם בשמעו, כי היה גלבה לקיסר, לא רצה להחל את המלחמה, טרם אשר ימלא גם הוא (הקיסר החדש) את ידו בזה. על־כן שלח אליו את טיטוס בנו לברכו ולקַבּל מפיו פקֻדה בדבר ארץ יהודה. ולדבר הזה יצא גם אגריפס באניה אל גלבה יחד עם טיטוס. הם עברו באניות גדולות (אניות־מלחמה) - כי הימים היו ימי החֹרף - על ארץ אְכַיָּה ושמעו, כי נהרג גלבה אחרי מלכו שבעה חדשים ושבעה ימים, ואָתּוֹן נחל את שלטונו, כי לקח לו את הממשלה בחֹזק־יד. אגריפס גמר ללכת אל רומא ולא שׂם אל לבו את תמורת השלטון. ואת לב טיטוס העיר האלהים לנסוע מארץ יון אל סוריה והוא מִהר לשוב אל קיסריה לעמוד לפני אביו. ושניהם חכו בדאגה לעתידות הממשלה, כי שלטון הרומאים דמה אז לאניה מטֹרפת בים, ולא שתו את לבם למלחמת היהודים, כי חרדו לגורל ארץ מולדתם וחשבו, כי אין עתה שעת־הכֹּשר להלחם בעם נכרי.