מלחמת היהודים · פרק ד׳, נ״ב

ב. המון גדול מיושבי יריחו מִהר עוד לפני בוא הרומאים לברוח אל ארץ ההרים מול ירושלים, ואנשים רבים נשארו ונפלו בחרב, והרומאים־לכדו את העיר העזובה. העיר יריחו בנויה בעמק, אולם ממעל לה רמה ארֻכּה מאד, קרחה ושוממה. לרוח צפון היא נמשכת עד גבול בית־שאן, ולרוח דרום עד ארץ סדום (הסדומים) וקצה ים המלח, ומול הרמה הזאת נמצאה רמת עבר־הירדן, תחלתה על־יד יוליס (בית הרם) וצפונה לה, והיא נמשכת לרוח דרום עד סומורה הקרובה לגבול סלע־ערב. ובארץ הזאת נמצא גם ההר הנקרא בשם הר־הברזל, המשתרע עד ארץ מואב. והארץ בין שתי הרמות האלה בתָוֶך נקראה בשם ״העמק הגדול״ (ככר־הירדן, ערבות הירדן), תחלתו על־יד כפר צנבריי, והוא מגיע עד ים המלח. ואֹרך העמק הזה אלף ומאתים ריס ורחבו מאה ועשרים והירדן עובר בקרבו בתוֶך דרך שני יאורות השונים בתכונותיהם, ים המלח וים טבריה (כנרת, גינוסר), כי הראשון הוא מלא מלח ולא נמצא בקרבו דבר, אשר בו רוח חיים, ומימי השני הם מתוקים ומגַדלים יצורים חיים. ובימות־החמה מראה העמק הזה כשרוף באש ומרֹב היֹבש האויר מחניק ומביא חליים. וכל העמק הוא ככר שוממה, מלבד נחל הירדן, ועל־כן התמרים על שפת הנהר דשנים ונותנים פרים לרֹב, אולם הרחוקים ממנו הם רעים ושֹׁערים.