מלחמת היהודים · פרק ד׳, מ״ג

ב. וכל שרי צבאות הרומאים שמחו על מריבות האחים בקרב שונאיהם כמוצאי שלל רב ורצו למהר ולעלות על העיר, וגם האיצו באספסינוס, בחשבם כי יצליח כל חפצו בידו הפעם, ודברו אליו, כי עתה האלהים נלחם להם, בסכסכו את אויביהם איש באחיו, אולם הגלגל חוזר מהרה, ואולי ייעפו היהודים ממלחמת־האחים או יִנָּחמו על מעשיהם וישלימו ביניהם. ולדברים האלה ענה אותם אספסינוס: ״דעו, כי שגיתם מאד בעצתכם בפעם הזאת. אמנם משתוקקים אתם להראות את כח ידיכם ואת הדר נשקכם כדרך העומדים בבית־חזיון, אך הדבר הזה קשור בסכנה ואתם אינכם שׂמים לב לתועלתכם ולשלומכם. הן אם תמהרו לעלות על העיר מיד, תקימו בידיכם ברית־שלום בין שונאינו, ובעֹצם ימינם ישתערו עלינו. ואם תתנו להם אַרְכּה, ימעט אחרי־כן מספר שונאינו, כי תאכל אותם אש המריבה. כי האלהים מיטיב לערוך את המלחמה ממני, והוא יסגיר את היהודים בידי הרומאים חנם ויתן את הנצחון לצבאותינו בלי עמל וסכנה. ובעוד האויבים הולכים וכלים איש בידי רעהו, כי קמה עליהם קללה נוראה, מלחמת־אחים, טוב לנו להתבונן אליהם מרחוק ולשבת במנוחה, מאשר להתערב בריב אנשים הולכים למות, הנלחמים ביניהם ברוח שגעון. ואם יחשוב איש מכם, כי לא יישר הנצחון בלי מלחמה, עליו להשיב אל לבו, כי ניטיב לעשות לנפשותינו, בהשיגנו את משאלות לבנו לבטח, מהכניס את עצמנו בסכנת מלחמה. דעו לכם, כי גם האנשים המפיקים את רצונם באֹרך־אפם ובתבונתם קונים להם שם טוב ותהלה כחבריהם, אשר השלימו את חפצם בתפארת ישׁע ימינם. והנה במדה אשר יהיו האויבים הולכים ודַלים יחליפו צבאותינו כֹח מעמלם הקשה וילכו הלוך וחזק. ואמנם גם אין השעה עת־רצון לאנשים השוקדים לעשות להם בנצחונם שֵׁם תפארה, כי אין היהודים דואגים עתה להכין להם נשק וגם לא לחַזק את חומותיהם ולאסוף להם חיל־עוזרים, למען יהיה לנו הדבר לרעה, בתתנו להם אַרכּה, - רק חונקים הם איש את רעהו במלחמת־האחים ובמחלֹקת, וכל יום הם סובלים צרות ורעות נוראות, אשר גם בעלותינו עליהם ובכבשנו אותם לא נעשה להם כמוהן. ואם ירצה איש לשמור את נפשו, עליו לתת להם להמית איש את אחיו עד תֻּמם. ואם לתהלת הנצחון תשאו את נפשכם, הן לא תגדל תפארתכם בהתנפלכם על על אויב כזה, אשר אכלה אותו חרב מבית, כי יֵאָמר בצדק, אשר לא מידכם בא הנצחון, כי־אם מן המחלֹקת״.