מלחמת היהודים · פרק ד׳, ל׳

הקנאים קראו לאדומים והם עלו על ירושלים מיד וחנו בשדה לפני השערים הסגורים. משא יהושע הכהן הגדול ומענה שמעון האדומי.א. בנכלי השקרים האלה הפיל יוחנן פּחד על כל הקנאים, וטרם ערב את לבו לבטא בפיו מי ומי הם העוזרים מחוץ; אולם בדבריו רמז אל האדומים. ולהרגיז את ראשי הקנאים, למען ייראו לנפשם, סִפּר להם כזבים על אכזריות חנן והעיד עליו, כי הוא אומר לעשות שפטים בהם על פני כֹל. וראשי הקנאים היו, האחד אלעזר בן שמעון, אשר נאמן על הקנאים מאד, כי היה משכיל למצֹא עצה ותחבולה והבין למלא אחרי עצתו, והשני זכריה בן אמפיקלוס, שניהם ממשפחות כהנים. וכשמוע האנשים האלה על־דבר הסכנה, העתידה לכל אנשיהם בכלל ולנפשותיהם בפרט, וגם כי חנן ואנשיו רוצים להכין את שלטונם וקוראים את הרומאים לעזרתם - כי גם בדבר הזה כזב להם יוחנן - נבוכו מאד ולא מצאו עצה, כי באו בין המצרים והשעה היתה דוחקת מאד. הם האמינו, כי אזרחי ירושלים נוסדו יחד להשתער עליהם בקרוב, למען החיש את הדבר ולהכרית מהם כל משען מחוץ, וגם יראו פן תכלה אליהם הרעה בטרם יִוָּדע שמץ דבר לאחד מבני בריתם, על־כן גמרו לקרֹא את האדומים לעזרה. הם כתבו אליהם אגרת קצרה והודיעום, כי חנן אומר לבגוד בעם ולהסגיר את העיר בידי הרומאים, והם, הקנאים, קמו להלחם בעד החֵרות ועתה הם נתונים בהר־הבית במצור, ורק זמן מצער נשאר להם לבקש ישועה, ואם לא ימהרו (האדומים) לבוא לעזרתם, יפלו בידי חנן ובידי מבקשי נפשם והעיר תִּכָּנע לפני הרומאים. ועוד הרבה דברים שׂמו הקנאים בפי מלאכיהם לדבּר אל ראשי האדומים, ולצירים נבחרו שני אנשים רבי־פעלים היודעים לכלכל דבר ולהטות לב אנשים למעשים אשר כאלה, וגם קלים ברגליהם - כי הדבר הזה היה נחוץ עוד יותר! הקנאים ידעו, כי האדומים יִפָּתו לדבריהם מיד, כי הם עם פריץ ואוהב מדנים, המחכה תמיד לעת מהומה ושמח לכל מהפכה, ואם ישמעו גם מעט דברי חֹנף ותחנונים מפי הצירים, יקחו את כלי־נשקם וימהרו לקרָב כהולך לקראת החג. ועל הצירים הֻטל להחיש את דברם, וככה עשו שני השליחים, אשר נקראו זה וזה בשם חנניה, כי התנדבו לרוץ אֹרח והתיצבו במהרה לפני ראשי האדומים.