מלחמת היהודים · פרק ד׳, כ״ב

ז. ולאחרונה קם העם בעושי התועבה, כי העיר את לבבו הזקן בקרב הכהנים הגדולים חנן [בן חנן], איש חכם באדם, אשר כמעט עלה בידו להציל את העיר, אלו נמלט מידי מבקשי רעתו. והם (השודדים) שמו את היכל ה׳ למצודת משגַבּם ושמה נמלטו ממהומות העם, וכה נהפך להם המקדש למבצר עריצים. ועל מעשיהם הנוראים הוסיפו עוד לעג, להעציב את לב העם מכל עלילותיהם, כי נִסּוּ לתַכּן את פחד העם ולהראות את עֹצם ידם וערבו את לבם לבחור את הכהנים הגדולים על־פי הגורל, אף כי משפט הירֻשה היה רק למשפחות [הכהנים הגדולים], כאשר אמרנו. הם סמכו את המעשה הרע הזה על חֹק עתיק, באמרם, כי גם לפנים נבחרו הכהנים הגדולים על־פי הגורל. ובאמת חשבו לבַטל בזאת את המנהג ולתפוש להם את השלטון, בהקימם בידם את המשרה העליונה.