מלחמת היהודים · פרק ג׳, פ״ב

ד. ובקרב העיר קדמה את פניהם מחדש מריבה גדולה. כי אזרחי טריכי חמלו על רכושם ועל עירם ולא רצו להלחם ברומאים מבראשונה, ומה גם עתה אחרי המפלה. אולם המון הפליטים הזרים הכביד את ידו עליהם, ומספרם היה רב ועצום. ובאשר גדל האף ביניהם קמה צעקה גדולה ומהומה, וכמעט היתה חרב איש באחיו. והשאון הזה הגיע עד אזני טיטוס, אשר עמד קרוב לחומה, והוא קרא בקול: ״הנה השעה היא שעת רצון, ולמה אתם מחשים, אנשי־צבאי, כאשר הסגיר אלהים את היהודים בידינו? צאו וקחו לכם את הנצחון, הטרם תשמעו את הצעקות האלה? מלחמת־אחים פרצה בין הפליטים, אשר נמלטו מידינו. לנו היא העיר, אם נחיש מעשנו! אמנם מלבד החפזון דרוש לנו עמל ועֹז־נפש - אך כל דבר גדול אינו נקנה רק על־ידי סכנה, ועלינו להקדים את המעשה בטרם ישלימו האויבים יחד - כי האֹנס יקים שלום ביניהם מהרה - ובטרם יבואו גם אחינו לעזרתנו, - למען אשר נוכל להתפאר, כי אנחנו המעטים הכּינו את ההמון הגדול הזה וידנו לבדה כבשה את העיר״.