מלחמת היהודים · פרק ג׳, נ״ח

לג. ויושבי יודפת חִזקו את לבם להביש את תקות הרומאים ולא שבו אחור מפני כל הנוראות. אולם ביום הארבעים ושבעה [למצור העיר] התרוממה סוללת הרומאים ממעל לחומת העיר, ואחד מבני העיר נפל אל אספסינוס ביום ההוא ובִשׂר לו, כי רק מתי־מספר נשארו להגן על העיר, וגם הם רפי־אונים, כי כשל כחם מלילות הנדודים התכופים ומִכֹּבד הקרָבות הרצופים ולא יוכלו לעמוד על נפשם בפני הנלחמים אִתּם ביד חזקה. והאיש הוסיף עוד לדבר, כי גם בערמה יִלָכדו יושבי העיר על־נקלה, אם ינסה איש להתנפל עליהם לעת האשמורה האחרונה (אשמֹרת הבֹּקר), יען כי אז הם אומרים למצֹא שעת מרגוע מהבלהות, ותרדמת שחרית נופלת על האנשים העיפים והיגעים, וגם הצופים נמים את שנתם. על־כן יעץ האיש להשתער על העיר בשעה הזאת. ואמנם אספסינוס לא הרבה להאמין בדברי הפליט, בדעתו כי היהודים נאמנים בברית אחים ואינם פוחדים מכל יסורים. כי עוד לפני זאת נתפש אחד מפליטי יודפת ועמד בכל העִנויים הקשים, כאשר דשו האויבים את בשרו וגם שמו אותו באש, לחקור ממנו את הדברים אשר נעשו בעיר, והוא לא הוציא אף הגה מפיו וקבל באור־פנים את המות, כאשר הוקע על הצלב. אולם נדמה בעיניו (בעיני אספסינוס), כי שמץ אמת נמצא בדברי הבוגד, ואולי גם כל דבריו נאמנים, וגם הבין, כי בנפול הרומאים בפח לא תצמח להם רעה גדולה, על־כן צוה לשים משמר על הבוגד והכין את צבאו לעלות על העיר ולכבשה.