מלחמת היהודים · פרק ג׳, נ״ב

כז. פתאם תקעו מחצצרי כל הלגיונות והצבא הריע לעֻמתם בקול ענות גבורה, ואור היום חשך בפני המון החצים ואבני הקלע, אשר עפו מכל עבָרים. אולם אנשי יוסף שמרו את פקֻדתו ואטמו את אזניהם, לבל ישמעו את קול הצעקה והשאון, וכסו את בשרם, לבל יפגעו בהם החצים, וכאשר הטילו הרומאים את מכונות־המעבר, קפצו היהודים על הגשרים טרם דרכו עליהם רגלי המשליכים אותם, והתנגחו עם העולים על הגשרים וגִלו את כל אֹמץ נפשם וגבורת ידם, ואף כי הגיעו מים עד נפש, שקדו בכל כֹּחם להראות, כי לא נופלים הם בגבורתם מצריהם הבטוחים מפחד רעה. הם לא הרפו מן הרומאים עד אשר נפלו חללים או הכריעו אותם. אולם מעט מעט עיפו מכֹּבד המלחמה ולא נמצאו אנשי־חיל חליפתם, בעוד אשר בצבא הרומאים באו כפעם בפעם אנשי־צבא חדשים למלא חיש מהר את מקום העיֵפים. על־כן חִזקו הרומאים איש את אחיו והתלכדו יחד והתכסו במגניהם עד היותם כגוף מֻצק אחד ובעבי המערכה כֻּלה לחצו את היהודים, וכמעט עלו על החומה.