מלחמת היהודים · פרק ג׳, כ״ז

ב. ובבוא יוסף אל העיר, אשר בקש להִשָּׂגב שם מפני האויב, חרדו יושביה חרדה גדולה, כי אמרו אנשי טבריה אל לבם, אשר לא נמלט יוסף על נפשו לולא נואש כלה מתקות הנצחון במלחמה. ואמנם לא שגו האנשים במחשבתם על יוסף, כי כבר צפה את אחרית היהודים הרעה והבין, כי רק באחת יִוָּשעו, אם יִנָּחמו על מעשיהם. ואף כי האמין יוסף, אשר יסלחו הרומאים לחטאתו, בכל־זאת נקל היה לו למות שבעתים מבּגֹד בארץ אבותיו ומִנַּבּל את משרת שר־הצבא, אשר הפקיד העם בידו, כדי למצֹא רֶוח והצלה בידי העם, אשר נשלח להלחם בו. על־כן גמר אֹמר לכתוב אל ראשי הממשלה בירושלים ולהודיעם את הדברים לאשורם, מבלי להפריז במדת כח השונאים - פן יֵצא עליו שם רע, כי הוא רך־לבב - וגם מבלי להקטין את הסכנה - פן יבואו ראשי העם להתחזק במרדם, אחרי החִלם להנחם על מעשיהם. ועם המכתב הזה דרש יוסף מהם לענות אותו במהרה, אולי הם בוחרים לכרות ברית שלום עם הרומאים, או לשלוח לו צבא, אשר כח בידו לעמוד בפני השונאים, אם יגזרו משפטם להלחם ברומאים. ואת המכתב הזה נתן יוסף בידי רצים ממהרים להביאו אל ירושלים.