מלחמת היהודים · פרק ג׳, י״ט

ה. ואחרי זאת הם יוצאים לדרך, וכֻלם צועדים במנוחה ובסדר, וכמו בעת מלחמה שומר כל איש את מקומו במערכה, והרגלִים לובשים שריונות וקובעים וחגורים נשק פיפיות על שתי ירכיהם, החרב אשר משמאלם היא הארֻכּה והמאכלת אשר מימינם אינה עולה על גמד בארכּהּ. ובחורי הצבא הרגלי, השומרים לראש המִפקד, נושאים חנית (לונכי) ומגן, ויתר אנשי־הצבא מזֻינים ברמחים ובשלטים ארֻכּים [רבועים], וכל איש נושא מַשׂור וסל, מעדר וגרזן. רצועות וּמַגַּל־יד. וצֵדה לשלשה ימים, וכמעט לא נבדל איש־הצבא הרגלי מבהמת־משא. והרוכבים נושאים חרב ארֻכּה על ירך ימינם ובידם חנית ארֻכּה, ושלט אֹרך רבוע נטוי על צלע הסוס, ובאשפה הרוכבים כשלשה או כארבעה כידונים בעלי להבות רחבות ואינם קטנים במדתם מן החנית. ובקובעיהם ושריוניהם דומים הרוכבים לרגלים. וגם בחירי הרוכבים השומרים לראש שר־הצבא אינם שונים בנשקם מאחיהם העוברים בלהקותיהם. ובראש המסע הולך הלגיון, אשר נפל עליו הגורל.