מלחמת היהודים · פרק ב׳, צ״ז

ד. לדברים האלה הביאו את הכהנים יודעי ימי הדורות הראשונים והם בארו לעם, כי אבותיו היו מקבלים תמיד את קרבנות הנכרים. אולם איש מחפצי המרד לא הטה אזנו לדבר. והכהנים המשרתים, אשר העירו את סערת המלחמה, לא היו באותו מעמד. וכראות טובי העם, כי לא יוכלו עוד לעצור את המרד וכי סערת הרומאים תחול על ראשם לראשונה, שקדו להסיר את האשמה מעליהם ושלחו צירים אל פלורוס ובראשם את שמעון בן חנניה, וצירים אחרים אל אגריפס, ובראשם את שאול ואנטיפס וקוֹסטוֹבַּר, קרובי בית־המלך. הם בקשו את פלורוס ואגריפס למהר עם צבאותיהם אל ירושלים ולהכניע את המורדים, בטרם יקשה הדבר מאד. כבשורת נחומים היה הדבר באזני פלורוס ובאמרו להפיח את אש המלחמה לא ענה את הצירים דבר. ואגריפס חמל על היהודים וגם על הרומאים, אשר עליהם הקדישו מלחמה, ורצה להציל לרומאים את השלום עם היהודים וליהודים את מקדשם ואת עיר תפארתם, בדעתו, כי גם לו לא תהיה המלחמה להועיל, ועל־כן שלח לעם ירושלים לעזרה שלשת אלפים רוכבים מארץ חורן והבשן וחבל ארגב תחת פקֻדת דריוש שר־הרוכבים ופיליפוס בן יקים שר־הצבא.