מלחמת היהודים · פרק ב׳, צ״ה

ב. ובעת ההיא נוסדו יחד אנשים, אשר חגרו את כל כחם לעורר את המלחמה, ומהרו אל המבצר הנקרא מִצָדָה (מַסַּדָּה) ולכדו אותו פתאם ושחטו את כל הרומאים אנשי־המצב והושיבו תמורתם במבצר את אנשי שלומם. בעוד הם עושים את הדבר הזה יצא בחור עז־פנים ושמו אלעזר, בן חנניה הכהן הגדול, והוא פקיד בבית־המקדש בעת ההיא, והסית את הכהנים המשרתים, לבל יקבלו זבחים מידי בני הנכר. והדבר הזה היה ראשית המלחמה ברומאים. כי בטלו היהודים במעשים האלה את קרבן הקיסר. ואף כי הרבו הכהנים הגדולים וחשובי העם לדבר על לבם, לבל יפרו את החֹק להקריב זבחים לשלום המושלים, לא שמעו האנשים לקולם, בבטחם בגֹדל המונם, כי גבורי הכֹּח מקהַל חפֵצי המרד חזקו את ידיהם, ועיניהם היו נשואות אל אלעזר העומד בראשם.