מלחמת היהודים · פרק ב׳, צ׳

ב. והכהנים הגדולים וראשי היהודים והמועצה יצאו לקראת המלך לברכו, ואחרי תתם לו כבוד התאוננו באזניו על האסונות אשר מצאו אותם וספרו לו את מעשה האכזריות של פלורוס. אמנם אגריפס נרגז לדברים האלה, אולם בתחבולות פקד את אפו על היהודים, אשר חמל עליהם בלבבו, בבקשו להשפיל את רוחם ולהרחיק מהם כל מחשבת נקמה, פן יאמרו בלבם, כי סבלו על לא עון בידם. האנשים האלה היו בחירי העם, וכלם היו רודפי שלום, כי חסה עינם על רכושם, ועל־כן הבינו את מחשבת המלך הטובה עליהם. גם עם ירושלים יצא כששים ריס מן העיר לקבל את פני אגריפס ונאפוליטנוס, ולפני ההולכים עברו נשי ההרוגים בקול בכי תמרורים, ולשמע יללתן קשר כל העם מספד והתחנן אל אגריפס להיות לו לעזר בצרתו, וגם צעק אל נאפוליטנוס על כל הרעה אשר עשה להם פלורוס, ובהגיעם העירה הראה להם העם את השוק החרב ואת הבתים ההרוסים. ואחרי זאת פתו היהודים בעזרת אגריפס את נאפוליטנוס לעבור עם אחד מעבדיו בכל העיר עד השִׁלֹּה, למען יראה בעיניו, כי היהודים נכנעים לפני הרומאים, ורק את פלורוס בלבדו הם שונאים על תועבותיו הגדולות אשר עשה להם בעברת זדון. נאפוליטנוס סבב בכל העיר ונוכח לדעת, כי באמת היהודים אוהבים את השלום, ואחרי־כן עלה אל הר־הבית ושם הקהיל את העם והרבה להלל אותו על אמון רוחו לרומאים, וגם העתיר עליו דברים והעירהו לשמור את השלום, ואחרי זאת התפלל לאלהים בעזרת הנכרים ושב אל צסטיוס.