מלחמת היהודים · פרק ב׳, ע״ט

ו. ולשמע הדבר הזה מרה נפש כל העם אשר בירושלים מאד, אולם עוד כבשו את כעסם הפעם. אך פלורוס התמכר להפיח את אש המלחמה. הוא שלח אל בית־המקדש והוציא משם שבעה־עשר ככר, בטענו כי הם דרושים לקיסר. מיד קמה מבוכה בקרב העם ומכל עברים מהרו המונים אל בית־המקדש ובצעקות עד לב השמים קראו בשם הקיסר והתחננו אליו להצילם מרשעת פלורוס, ואחדים מחפֵצי־המרד שפכו חרפות וגדופים על פלורוס והביאו סל (של צדקה) ובקשו פרוטות למענו, כי הוא עני ואביון. אבל לשמע הדברים האלה לא נטה פלורוס מדרך בצעו ועוד הוסיף להתעבר ולבקש כסף־חמסים. ותחת ללכת אל קיסריה ולכבות את אש המלחמה אשר יצאה משם ולבער את כל סבות המהומה - כי הלא קבל את שכרו על הדבר הזה - מהר לעלות על ירושלים בצבא רוכבים ורגלים, למצֹא שלל רב לעצמו בנשק הרומאים ולתת את פחדו ואימתו על־פני כל יושבי העיר.