מלחמת היהודים · פרק ב׳, ע״ו

ג. וכל הימים אשר ישב הנציב הראשי צֶסְטִיּוּס גַּלּוּס בסוריה לא נועז איש לשלוח אליו צירים לצעוק חמס על מעשי פלורוס. אך בבוא גלוס אל ירושלים למועד חג המצות הקיפו אותו כל בני ההמון הגדול, אשר לא מעט מספרו משלש מאות רבוא, וחִלה את פניו לרחם על מצוקות העם וגם צעק לפניו על פלורוס, כי הוא מחריב העם. פלורוס היה באותו מעמד, כי עמד על־יד צסטיוס והקשיב לצעקות העם בצחוק לעג שאנן. וצסטיוס השקיט את סערת העם והבטיחהו, כי יהפוך את לב פלורוס לטובה עליהם בעתיד, ואחרי זאת שב אל אנטיוכיה. ופלורוס שלח אותו עד קיסריה, למען אחז את עיניו וכבר חשב בלבו להסית את העם למעשי־מלחמה, בהבינו כי רק בדבר הזה יוכל לכסות על עלילות רשעתו. הוא ידע, כי בעת שלום יהיה עליו להזהר, פן ילכו היהודים אל הקיסר להתלונן על מעלליו, אולם אם יעלה בידו להפיח מרד בקרבם, תשכיח הרעה הגדולה את אשמותיו הקטנות. ולמען סכסך את העם ברומאים העלה פלורוס את סאת מצוקותיו מיום ליום.