מלחמת היהודים · פרק ב׳, ס״ג

ה. וקומנוס יצא מקיסריה ולקח אתו להקת רוכבים, הנקראים בשם סֶבַּסְטִינים, והושיע את השמרונים, אשר נהפכה ארצם שממה, ולקח בשבי רבים מאנשי חיל אלעזר, ויותר מאלה המית בחרב. וכאשר אמר גם יתר ההמון הגדול לעלות למלחמה בשמרונים, לבשו ראשי ירושלים שקים ושמו אפר על ראשם ויצאו לקראת האנשים ודברו על לבם לשוב לבתיהם בשלום, לבל יעירו את חמת הרומאים, לעשות שפטים בירושלים על המעשים אשר היו בשמרון, רק יחמלו על העיר ועל ההיכל ועל טפם ועל נשיהם, אשר רעה נגד פניהם בגלל גאֻלת דם איש יחיד מבני הגליל. היהודים שמעו לדברים האלה וההמון נפוץ, אבל רבים מן העם פנו לשלוח ידם בגזל, באין מכלים דבר, וכל הארץ מלאה חמס ושד, ומרי־הנפש נסו להתקומם כפעם בפעם. טובי השמרונים הלכו אל צור לבקש מאוּמִידִיּוּס קְוַדְרַטּוּס, והוא נציב סוריה בימים ההם, כי יריב את ריבם ולנקם במחריבי ארצם. אבל גם נכבדי היהודים ובראשם יונתן בן חנן הכהן הגדול באו שמה ואמרו, כי מאת השמרונים יצאה המהומה הזאת ומידם בא הרצח, ובפשע קומנוס קרו המעשים הרעים, כי מאן לענוש את החיבים בדם הנרצח.