מלחמת היהודים · פרק ב׳, נ״ו

ד. בין כה וכה שלף אחד מאנשי־הצבא את חרבו וקרא בקול: ״אחי, אנשי־הצבא, על מה ולמה אנו אומרים לשפוך את דם אחינו ולהתגרות מלחמה בקרובינו אשר במחנה קלודיוס, הלא הוא מושל־חסד, אשר לא מצאנו בו דֹפי ועול. היצדק מעשנו זה כנגד אחינו, אשר אנחנו אומרים לצאת עליהם בחרב?״ לדברים האלה קפץ אל תוך אספת־הזקנים ומשך אחריו את כל חבריו. ואימה חשכה נפלה מיד על טובי העם, כאשר ראו בעיניהם, כי נשארו עזובים. וכאשר הביטו מסביב ונוכחו, כי אין עוזר להם, מהרו ללכת אל קלודיוס בעקבות אנשי־הצבא. ולפני החומה יצאו לקראתם אנשים בחרבות שלופות, כי אמרו להחניף בזה לאיש אשר שחקה לו השעה. והזקנים העוברים בראש היו ברעה גדולה, כי טרם שמע קלודיוס על־דבר קנאת אנשיו, לולא רץ אגריפס אל הקיסר ואמר לו, כי רע ומר יהיה המעשה, אם לא יבצור את רוח האנשים, אשר פשטו על טובי העם, פן יאבדו לו האנשים הנותנים כבוד לכסא מלכותו, והוא ידמה למלך בארץ ציה.