מלחמת היהודים · פרק ב׳, נ״ב

ה. ובימים הבאים קרא אליו פטרוניוס את טובי היהודים, להוָעץ אתם בלבד, וגם הקהיל את כל בני העם לאספה והפציר בהם ודבר על לבם, ועוד יותר מזה הטיל אימתו עליהם ושִׁוה לנגד עיניהם את חֹזק־יד הרומאים ואת זעם הקיסר גיוס וגם את הדחק, אשר נמצא בו הוא בגלל הדבר הזה. אולם בראותו, כי אין העם מַטה אזן לדבריו, ובשימו אל לבו, כי עוד מעט ותשאר הארץ לא־זרועה - כי היו הימים ימי הזרע וכבר עברו חמשים יום והעם הלך בטל כל העת - אסף את העם בפעם האחרונה ואמר: ״אני נוטל עלי לסַכּן את עצמי, אולי יעזור אותי אלהים להשיב את מחשבת הקיסר, למען נשמח כּלנו יחד בישועתנו, - ואם יפקיד עלי הקיסר את חמתו, הנה אני נכון להקריב את נפשי כֹּפר כל העם הרב הזה״. ואחרי־כן שלח פטרוניוס מעליו את העם, אשר הִרבּה לברכו על מעשהו זה, ולקח עמו את הצבא ושב אל אנטיוכיה, ומשם מִהר להודיע את הקיסר על־דבר מסעו אל ארץ יהודה ועל־דבר תחנוני העם, וכתב כי אין לו עצה אחרת, אם לא ירצה להכות את הארץ חרם עם יושביה יחד, בלתי־אם לתת ליהודים לשמור את חֻקי דתם ולהפיל את דברי הפקֻדה. וגַיוס לא ענה את פטרוניוס בנחת על דברי האגרת הזאת, כי איֵם עליו לעשות לו משפט מות על אשר התרפה למלא את פקֻדתו, אולם במקרה נעצרו נושאי אגרות הקיסר שלשה חדשים בסער־הים, וצירים אחרים, אשר הוליכו אתם אל פטרוניוס את בשורת מות גַיוס, נסעו בשלום. ועל־כן קבל פטרוניוס את הבשורה הזאת עשרים ושבעה יום טרם הגיעו אגרות הקיסר אליו.