מלחמת היהודים · פרק ב׳, ל״ב

ה. בדרך מיֻחדה הם עובדים את אלהים: לפני עלות השמש אינם מוציאים מפיהם דבר חֹל והם פונים אליו (אל השמש) בתפלות אשר קבלו מאבותיהם, כאלו הם מחלים את פניו לעלות. ואחרי הדבר (עלות השמש) הפקידים שולחים אותם איש איש אל המלאכה, אשר הוא יודע אותה (רגיל בה), והם עושים את מלאכתם בלי הרף עד חמש שעות ביום, ואחרי־זאת הם מתאספים אל מקום אחד וחוגרים אזור־בד ורוחצים את בשרם במים קרים ואחרי טהרתם הם פונים כֻּלם למדור מיֻחד, ששמה אינם נותנים לבוא לאיש זר, אשר לא מחברתם, והם הולכים בטהרה כהולך למקום קדוש ובאים אל מקום הסעֻדה הזה. ובבואם שמה, הם יושבים במנוחה והאופה עובר עליהם ומניח לפני כל איש את לחמו בסדר והמבשל מגיש לכל אחד קערה עם תבשיל אחד. והכהן מתפלל לפני אכלם, וקֹדם התפלה אסור עליהם לטעום דבר. ואחרי כלותם את הארֻחה קורא הכהן תפלה שנית. ככה הם פותחים וגומרים את סעֻדתם בתפלה לאלהים המכַלכל חיים. ואחרי זאת הם פושטים את בגדי הקֹדש ושבים לעשות את מלאכתם עד ערב. וגם בסעֻדת הערב הם עושים כן. ובבוא אליהם אורחים (מבני חבורתם) הם סועדים אתם יחד. ואין קול וצוחה מחלל את הדממה בבית (בעת אכלם). וכל איש נותן לחברו לדַבּר בסדר, ובעיני העומדים מחוץ נחשבה הדממה אשר בבית לסוד כמוס. ואולם סבת השתיקה היא, כי אין המסֻבּים שותים יין לעולם והם מודדים את מאכלם ומשתם רק די שׂבעם.