מלחמת היהודים · פרק ב׳, ג׳

ג. לדברים האלה התרגז ארכילאוס, אולם דחה את עֹנש המורדים, כי מהר לצאת לדרך ופחד, פן יעצור מרד העם את מסעו, כי יתגרה אתו מלחמה. על־כן לא יצא תכף נגד המורדים ביד־רמה, רק נסה להשקיטם בדברים ושלח אליהם את שר־צבאו לדרוש מהם, כי יחדלו ממעשיהם. שר־הצבא בא אל הר־הבית ולא הספיק עוד לפתוח את פיו והנה גרשו אותו המורדים, בהשליכם בו אבנים. וככה עשו גם ליתר האנשים, אשר יצאו אליהם להטות למוסר את אזנם, כי ארכילאוס שלח אנשים רבים אליהם לדבר על לבם, ואת פני כֻלם השיבו המורדים בחרי־אף, ובזה הראו, כי לא יחבקו את ידיהם כאשר יתלקטו אליהם רבים מן העם. וכן היה. בהגיע חג־המצות, הנקרא בפי היהודים פסח, אשר בו הם מרבים להקריב זבחים לאלהים, נאסף מכל הארץ המון עולי־רגל לאין־מספר, והאנשים אשר הספידו את החכמים עמדו עליהם בהר־הבית להפיח בהם את אש המרד. ארכילאוס נבהל מפני הדבר הזה ועוד טרם פשטה מחלת המרד בכל העם שלח אל ההמון שר־אלף עם גדוד צבא לבצר בחֹזק־יד את רוח מחוללי המרד. למראה הגדוד התעבר העם מאד, וסקל רבים מאנשי־הצבא באבנים ושר־האלף נפצע ובקֹשי נמלט ממות. ואחרי־כן שב ההמון להקריב את הזבחים כאלו לא נעשה דבר. אולם ארכילאוס נוכח הפעם לראות כי בלי שפך־דם לא יוכל לעצור בעם, ושלח עליו את כל אנשי המלחמה. צבא הרגלים עבר חוצץ דרך רחובות העיר, והרוכבים נשלחו אל השדה ואנשי־הצבא התנפלו פתאם על מקריבי הזבחים והמיתו כשלשת אלפים איש, ויתר העם נפוץ אל השדה. ואחרי־כן באו צירי ארכילאוס וצוו על כל איש לשוב לביתו. וכל עולי־הרגלים עזבו את משוש חגם ויצאו מן העיר.