מלחמת היהודים · פרק ב׳, כ״ה

ב. והקיסר היטיב להכיר את סמני אלכסנדרוס - כי העמיד אותו הורדוס [לפנים] למשפטו - ועוד לפני ראותו את האיש הבין, כי הוא מרַמה את הבריות בדמותו, אולם גם הוא נפתה להאמין מעט לתקוה הטובה ושלח את קֶלַּדּוּס, אחד ממיֻדעי אלכסנדרוס, וצוהו להביא אליו את הצעיר וכאשר הביט קלדוס בפני האיש הכיר מיד, כי הם שונים מפני אלכסנדרוס, והתבונן אל בשרו, כי כֻלו קשה (גס) כבשר העבד ונוכח לראות את תרמית הדבר, ועוד יותר הרגיזה אותו עזות פני האיש, כי בשאֹל אותו קלדוס לשלום אחיו אריסטובולוס השיבהו דבר, כי גם הוא נמלט ממות, אך נשאר בקפרוס, כי נשמר לנפשו מנכלי שונאיו. ואמנם יקשה הדבר לתפוש אותם, בהפרדם איש מעל אחיו. קלדוס משך את האיש הצדה ואמר לו: ״נפשך תהיה לך לשלל מידי הקיסר, אם תגלה את שם האיש, אשר הסיתך לעשות דבר־תרמית כזה!״ האיש אמר, כי יודיעהו את שם המסית, והלך אחריו אל הקיסר וגלה לו את דבר האיש היהודי, אשר מצא חפץ בתאר־פניו למען בוא על שכרו, וגם הודה בפיו, כי קבל בכל עיר ועיר המון מתנות, כאשר לא קבל אלכסנדרוס כל ימי חייו. הקיסר צחק למשמע אזניו וצוה להושיב את המכזב, אשר קרא עליו שם אלכסנדרוס, לעבוד עבודת פרך בספינות, כי יאתה העבודה הזאת לכֹח גופו, ואת המסית צוה להמית. ולאנשי־מֵלוס לא עשה דבר, כי כבר שלמו במיטב כספם על מעשי תעתועיהם.