מלחמת היהודים · פרק ב׳, כ׳

ג. לוַרוס הֻגד, כי בארץ אדום נשארו עוד כעשרת אלפים אנשי חיל מזֻיָּנים. הוא שלח מעל פניו את הערבים, כי ראה בהם, שלא נלחמו כדרך אנשי בריתו וכל חפצם היה רק לכלות את נקמתם, ומשנאתם הרבה להורדוס הרבו להשחית את הארץ מאשר עלה על רוחו. ואחרי־כן מהר יחד עם לגיונותיו ושם את פניו להלחם במורדים. אולם היהודים לא יצאו לעֻמתו למלחמה, כי שמעו לעצת אחיאב ומסרו את עצמם בידי הרומאים. וַרוס סלח לעון המון המורדים ורק את העומדים בראשם שלח אל הקיסר לעמוד לפניו למשפט. הקיסר העביר את חטאת האנשים, ורק את בני משפחת המלך - כי היו בין המורדים אחדים מהקרובים אל בית הורדוס - שפט משפט מות, כי הרימו יד במלך, אשר היה גואלם הקרוב אליהם. ככה השיב וַרוס את המנוחה בירושלים והפקיד לשמור על העיר את הלגיון, אשר חנה שם לפנים, ואחרי־זאת שב אל אנטיוכיה.