מלחמת היהודים · פרק ב׳, קל״ט

ח. ומן היום ההוא והלאה ירא יוחנן את יוסף ולא יצא מחומת גוש־חלב החוצה. וכעבור ימים אחדים פשעה טבריה ביוסף עוד פעם, ויושביה שלחו לקרֹא אליהם את אגריפס המלך. אמנם המלך לא הספיק לבוא למועד הקבוע, ורק רוכבים רומאים מתי־מספר באו אל העיר ביום ההוא, ולדבר הזה הודיעו יושבי טבריה, כי הפרו את בריתם עם יוסף. והשמועה על־דבר המרד הזה הגיעה לאזני יוסף בטריכי, כאשר שלח את אנשי־צבאו לאסוף צֵדה, ולא יכול לעלות לבדו על המורדים וגם לא רצה להשאר על עמדו, בפחדו פן ימהרו אנשי המלך לבוא בשערי העיר בעוד הוא מתמהמה, וגם לא יכול לדחות את מעשהו ליום המחרת, כי היה יום השבת, ועל־כן גמר בנפשו ללכוד את הקושרים בערמה. הוא צוה לסגור את שערי טריכי, פן יגלה שמץ מדבַר עצתו לאנשים הקמים עליו, ולאסוף את כל הסירות השטות בים כנרת - כי נמצאו אז שם מאתים ושלשים סירות ובכל אחת היו ארבעה מַלָּחִים ולא יותר. ובסירות האלה מהר יוסף להפליג אל טבריה, וצוה על הסירות להעצר במרחק גדול מן העיר, עד אשר לא היה קל משם לראות, כי הן ריקות מאדם, והוא עם שבעת שומרי ראשו, אשר לא היו חגורי נשק, קרב אל העיר, עד אשר נראה לעיני יושביה. וכאשר ראו אותו מראש החומה אנשי־ריבו, אשר זה עתה המטירו עליו חרפות, נבהלו מאד, בחשבם כי כל הסירות מלאות אנשי־צבא מזֻיָּנים. הם השליכו את כלי־נשקם והניפו ענפי־זית, להתחנן אליו, כי יחמול על העיר.