מלחמת היהודים · פרק ב׳, קל״ג

ב. יוחנן בקש להיות שר־צבא (בגליל) ועוד הלך בגדולות מאלה, אולם מחסור הכסף לא נתן לו להפיק את מזמתו. ובראותו, כי יוסף אוהב אותו מאד על כשרון מעשהו, דבר על לבו למלא את ידו לבנות את חומת עירו, ובדבר הזה אסף כסף רב, אשר נגשׂ את העשירים, ואחרי זאת חבל עצת ערומים: בדעתו, כי כל היהודים היושבים בסוריה נזהרים מן השמן אשר לא נעשה בידי אחיהם, קבל רשות [מיוסף] לשלוח אליהם שמן אל הגבול. הוא שלם במטבע הצורים, אשר מחירו ארבעה [דרכמונים] אַתּיקים לכל ארבעה הינים ומכר במחיר זה חצי ההין, והנה ארץ הגליל היא ארץ זבת שמן, והשנה ההיא היתה שנת ברכה ויוחנן לבדו שלח שמן רב אל המקומות אשר היה שם מחסור, ועל־כן אסף לו כסף רב עד לאין־מִספּר. ומיד פזר מכספו לרעת האיש, אשר נתן לו לשלוח את ידיו בסחורה. הוא חשב, כי בהורידו את יוסף ממשמרתו יעלה בידו להשתרר על ארץ הגליל, ועל־כן צוה את השודדים אשר עמו להרבות מעשי חמס ושֹׁד, למען תרבה השערורה בקרב הארץ, ואז יוכל להתנפל מן המארב על ראש הגליל בצאתו לעזרת הסובלים ולהכותו נפש, או להבאיש את ריחו בעיני יושבי הארץ, אם לא ישים את לבו למעשי השודדים. ואחרי־כן הפיץ ממרחק את השמועה, כי יוסף אומר למסור את הארץ בידי הרומאים. ועוד עלילות רבות עשה, להוריד את האיש מגדֻלתו.