מלחמת היהודים · פרק ב׳, קכ״ג

ט. וצסטיוס נוכח לראות, כי לא יוכל לצאת משם לדרכו ביד רמה ובקש תחבולה לברוח מפני האויב [במסתרים]. הוא בחר מן הצבא כארבע מאות אנשים אמיצי־לב והציג אותם על החֵל [אשר לפני מחנהו] וצוה עליהם להרים על נס את דגלי משמרת המחנה, למען יתעו היהודים להאמין, כי שם נמצא כל הצבא. והוא לקח עמו את שארית הצבא במסתרים והקדים ללכת דרך שלשים ריס. לאור הבֹּקר הכירו היהודים, כי מקום המחנה ריק, והתנפלו על ארבע מאות האנשים, אשר הוליכו אותם שולל, והמיתו אותם בחציהם במהרה ורדפו אחרי צסטיוס. אולם הוא הספיק בלילה להקדימם מהלך רב וביום החיש את מנוסתו, ומרב בהלה ופחד השליכו אנשי־הצבא בדרך את מכונות־הרעש (אילי הברזל) ואת הבליסטראות ואת יתר מכונות המלחמה, והיהודים לקחו אותן לשלל ואחרי־כן נלחמו בהן עם הרומאים. היהודים רדפו אחרי הרומאים עד אנטיפטרס וכאשר לא הדביקו אותם במקום ההוא נטו מעליהם ואספו את מכונות־המלחמה ופשטו את החללים וקבצו את יתר השלל ומהרו לשוב אל ירושלים בקול תרועה. כי מהיהודים נפלו רק חללים מתי מספר ומהרומאים עם עוזריהם יחד מתו כחמשת אלפים ושלש מאות רגלים ושלש מאות ושמונים רוכבים. הדברים האלה נעשו בשמיני לחֹדש דיוס (מרחשון), שנת שתים־עשרה לממשלת נירון.