מלחמת היהודים · פרק ב׳, קי״ב

ט. זה היה דבר האסון אשר מצא את היהודים באלכסנדריה. וכראות צסטיוס, כי קמה מלחמה על היהודים בכל מקום, לא רצה עוד להתמהמה. הוא לקח עמו מאנטיוכיה את הלגיון השׁנים־עשר כֻּלו ואלפים אלפים איש בחור ליתר הלגיונות ועוד ששה גדודי (קוהורטות) רגלים וארבע להקות (אַלות) רוכבים, ומאנטיוכוס לקח אלפים רוכבים ושלשת אלפים רגלים, כֻּלם רובי קשת, וגם מאגריפס קבל חיל רגלים כמספר הזה וכאלפים רוכבים, ומלבד אלה נלוה אליו שהים עם ארבעת אלפים איש, שלישיתם רוכבים ושאריתם רובי קשת. ובראש הצבא הזה בא צסטיוס ושם נאספו אליו עוזרים רבים מן הערים, והם לא היו למודי מלחמה כאנשי־הצבא, אולם בתאות־הקרב וגם בעֹז שנאתם את היהודים מלאו את חסרון הלמודים האלה. וגם אגריפס בא אל צסטיוס, להראותו את הדרך ולנהל אותו בעצה טובה. צסטיוס לקח עמו חלק מצבאו ויצא להלחם על אחת מערי הגליל הבצורות ושמה זבלון (נ״א: חבולון - היא כבול), והיא גבול ארץ היהודים מול עכו. הוא מצא את העיר עזובה מאדם - כי נמלטו יושביה אל ההרים - ומלאה כל טוב. וצסטיוס צוה על אנשי־צבאו להוציא את שלל העיר ולשרוף אותה באש, אף כי השתומם ליפי העיר, אשר בתיה נבנו כדמות הבתים אשר בצור ובצידון ובבארות. ואחרי זאת פשט בכל הארץ ובזז את כל המקומות הקרובים ושלח את הכפרים מסביב באש ושב אל עכו. וכאשר נפוצו הסורים - ובראשם בני בארות - לתת את הארץ לבז, ערבו היהודים את לבם לצאת ממחבואם, בשמעם כי עזב צסטיוס את הארץ, והתנפלו פתאֹם על הצבא הנשאר שם והמיתו בו כאלפים איש.