מלחמת היהודים · פרק ב׳, ק״ה

ב. אבל גם הסורים המיתו המון רב מן היהודים, אשר לא נפל ממספר חלליהם הם, כי שחטו בעריהם את היהודים הנופלים בידם, ולא משנאה בלבד עשו את הדבר, כמעשיהם לפנים, כי־אם גם בבקשם לקדם את הסכנה העתידה. כי מהומה נוראה קמה בכל ארץ סוריה וכל עיר נחלקה לשני מחנות אויבים וכל מחנה חשב, כי רק בקדמו להכריע את משנהו ימצא רֶוח והצלה. ואחרי אשר הִרבו [הסורים] לשפוך דם ביום נדדה שנתם בלילה. כי גם אחרי הכחידם את כל היהודים היושבים בקרבם לא שקטו מאימת האנשים המתיהדים אשר בכל עיר ועיר, כי לא ערבו את לבם להמית את החשודים האלה אשר ביניהם וחרדו מהם כאלו היו יהודים מלֵדה. וגם האנשים, אשר נחשבו לרודפי שלום לפנים, נתעו הפעם באהבת בצעם לעשות טבח במריביהם, כי בזזו את רכוש הנרצחים באין פוצה פה ואספו את הבזה אל בתיהם כאסוף שלל הנופלים במלחמה. ושֵׁם האיש המרבה לאסוף שלל היה מהֻלל כשם גבור חיל, אשר נצח רבים. והערים היו מלאות פגרי אדם באין קובר, נבלות זקנים ועוללים וביניהן גם פגרי נשים ערֻמות כבעצם יום צאתן מבטן. וכל הנציבות (סוריה) מלאה תאניה ואניה, ונוראה ממעשי הרצח אשר בכל מקום ומקום היתה אימת השמועות הרעות על הדברים אשר עוד יעָשו.