מלחמת היהודים · פרק ב׳, ק״ג

י. והנה כבר אמרתי, כי עזר העם לדָבר הזה, בהאמינו, כי בזה יונח לו מהמרד כֻּלו. אולם אנשי אלעזר לא המיתו את מנחם בשקדם לשים קץ למלחמה, כי־אם למען יוכלו להלחם ביתר שאת. ואף כי הִרבּה כל העם לבקש את המורדים, כי יחדלו ממצור אנשי־הצבא הרומאים, הכבידו עליהם את ידם ביתר שאת, עד אשר קצרה רוח אנשי מֶטִּילִיּוּס - כי הוא היה שר־הצבא לרומאים, - ושלחו אל אנשי אלעזר, לכרות להם ברית ולתת להם רק את נפשם לשלל, וחלף הדבר הזה אמרו להסגיר בידם את נשקם ואת יתר רכושם, והיהודים מהרו לשמוע לקול תחנוניהם ושלחו אליהם את גוֹרִיוֹן בן נִיקוֹמֵידֶס ואת חנניה בן צדוק ואת יהודה בן יונתן, לִכרות אתם ברית ולהשבע להם. ואחרי הִכּרת הברית ירד מטיליוס עם אנשי־צבאו. כל העת אשר חגרו עוד הרומאים את נשקם לא נגע בהם איש מן המורדים ולא גלה על מזמתו הרעה, אבל כאשר מסרו כלם את מגניהם וחרבותיהם, למַלא אחרי דברי הברית, ופנו לדרכם בטוחים מפחד רעה, התנפלו עליהם אנשי אלעזר והקיפו אותם מכל עבר והמיתו אותם; והרומאים לא עמדו על נפשם ולא בקשו מהם רחמים, ורק הזכירו אותם בקול רם את הברית ואת השבועה. ככה נשחטו כֻלם מלבד מטיליוס, כי לו לבד נתנו היהודים את נפשו לשלל, בהתחננו אליהם ובהבטיחו אותם להתיהד ולמול את בשר ערלתו. והנה האסון הזה במה נחשב לרומאים? - הלא מהמונם הרב והעצום נפקדו רק מתי־מספר. אולם בעיני היהודים נדמה הדבר לראשית המפלה. הם הכירו הפעם, כי אחרי הדברים האלה לא יוכלו עוד למלט נפשם ממלחמה ושמו אל לבם, כי עיר קדשם נטמאה בתועבה כזו, אשר לא תנקה במשפט אלהים, גם אם לא יקחו הרומאים מהם נקמה, ואֵבל גדול קם בקרב העם והעיר מלאה מבוכה. וכל אחד מאוהבי השלום הלך סר וזעף, בדעתו כי גם הוא ישא את עון המורדים, ומה גם כי נעשה הרצח ביום השבת, הוא יום מנוחה ליהודים, אשר בו הם עובדים את אלהיהם בקדֻשה ובמעשים טובים.