מלחמת היהודים · פרק ב׳, ק״א

ח. ובעת ההיא יצא איש אחד ושמו מנחם - והוא בן יהודה המכֻנה הגלילי, אשר היה חכם גדול ויִסר בימי קויריניוס את היהודים, כי הם עובדים את הרומאים על־פני האלהים - ולקח עמו את רעיו ומיֻדעיו ועלה על מצדה ושם פתח בחֹזק־יד את בית־הנשק אשר למלך הורדוס והוציא משם את כלי־הנשק וחלק אותם לעם־הארץ ולשודדים אחרים ושׂם אותם לנושאי כליו ובראשם בא בשערי ירושלים והתיצב בראש המורדים לנהל את המצור. אך למורדים לא היו מכונות־מצור וגם לא יכלו לערות את יסודות החומה לעיני הנצורים היורים בהם, על־כן חתרו מרחוק תחת אשיות אחד המגדלים וסמכו אותם על קורות עץ ואחרי זאת הציתו את הקורות באש ועזבו את המקום ההוא. וכאשר היו הקורות למאכֹלת־אש, נפל המגדל תחתיו פתאם, אולם מבית לו נראתה חומה בנויה חדשה, כי הנצורים צפו מראש את מזמת המורדים, ואולי כבר התמוטט המגדל בעת אשר חתרו תחתיו, ועל־כן מהרו לבנות עליהם מצודה שניה. והצרים, אשר כבר אמרו בלבם, כי תפשו את האויבים בכפם, נבהלו למראה הזה, אשר בא בהסח הדעת. אבל הנצורים שלחו אל מנחם ואל יתר ראשי המרד לכרות אִתּם ברית ולצאת בשלום. והמורדים כרתו ברית לאנשי־צבא המלך וליהודים בלבד ונתנו להם לצאת בשלום וללכת לדרכם. ובמצודה נשארו רק הרומאים ורוחם נפלה בקרבם, כי לא עצרו כֹח לבקוע להם דרך בחֹזק־יד בקרב ההמון הגדול הזה ולחרפה היה בעיניהם להתחנן אל היהודים, כי יכרתו אִתּם ברית שלום, וגם לא האמינו בהם, כי יקַימו את הברית בכרתם אותה. על־כן עזבו את המחנה, אשר היה [לאל־ידם של השונאים] לכבשו על־נקלה, ונמלטו אל מגדלי ארמון המלך, הנקראים בשמות הִפִּיקוֹס, פצאל ומרים, ואנשי מנחם הבקיעו אל המקום, אשר ברחו ממנו אנשי־הצבא הרומאים, והמיתו את הנחשלים, אשר נפלו בידם, כי לא קדמו להמלט, ובזזו את כבוּדת הצבא ושרפו את המחנה באש. והמעשים האלה היו בששי לחדש גּוֹרְפִּיאַיוֹס (אלול).