מלחמת היהודים · פרק א׳, ע״ז

ח. אבל הגורל לעג לכל חלומותיו. כי הורדוס צפה את מזמותיו וקרא אותו עם הורקנוס אל המשתה, ואחרי־כן שלח את אחד העבדים העומדים עליו אל העיר, להכין את צרכי הסערה למראה־עין, ובאמת למלא את פקֻדתו ולהגיד לשרי האלפים, כי יֵצאו מן העיר וישבו במארב. ושרי האלפים זכרו את פקדת קסיוס ויצאו חגורי חרבות חוצה לעיר על שפת הים, ושם הקיפו את מליך והמיתו אותו במדקרות רבות. הורקנוס נבהל מיד למראה הדבר הזה ומרב פחד נפל ארצה והתעלף. וכאשר שבה אליו רוח בינתו מהר לחקור את הורדוס, מי האיש אשר פקד להמית את מליך. ועל זה השיב אחד שרי האלפים: ״מצות קסיוס״. וכשמוע הורקנוס זאת, קרא: ״הנה כן הושיע קסיוס אותי ואת ארצי בהמיתו את האיש, אשר חרש רעה על שנינו יחד״. ואין יודע, אם בטא הורקנוס בזה דברים היוצאים מן הלב, או מרֹב פחדו המליט מפיו דברים אלה, כאִלו הסכים לדבר הנעשה. ככה עשה הורדוס נקמות ממליך.