מלחמת היהודים · פרק א׳, מ״ב

ד. בשעת התלאות והרעות הרבות, אשר מצאו את הרומאים הצרים על העיר, התבונן פומפיוס לדרכי היהודים והשתומם לאֹמץ־רוחם וכֹח־סבלם ועל כֹּל נפלא בעיניו, כי לא הרפו מעבודת אלהיהם בהתהלכם בין חצים מעופפים ואבני־קלע. כאלו שלטה בעיר מנוחה שלמה מעברים הֹעלו קרבנות התמיד דבר יום ביומו ונעשו כל הטבילות ויתר מנהגי עבודת האלהים לכל פרטיהם ודקדוקיהם. וגם בעצם היום שבו נכבש הר־הבית לא הפסיקו הכהנים את קרבנות היום כחק לעבודת האלהים, אף כי נהרגו לפני המזבח. כי בחדש השלישי למצור עלה בידי הרומאים בקשי להרוס אחד המגדלים ולבקוע בהר־הבית. הראשון אשר מלאו לבו לעלות על החומה היה פַוְסְטוּס קוֹרְנֶלְיוּס בן סוּלָה ואחריו עלו שני שרי מאות פוּרִיוּס ופַבִּיוּס, ואחרי כל אחד מהם עלו אנשי גדודו והקיפו את הר־הבית מכל רוח והמיתו את אלה [מן היהודים] בעת מנוסתם אל ההיכל ואת אלה - אחרי עמדם על נפשם זמן־מה.