מלחמת היהודים · פרק א׳, רט״ו

ב. ולהוסיף על סאת מכאוביו קם בימים ההם מרד בקרב העם. שני חכמים נמצאו בעיר אשר יצא להם שם, כי הם יודעים באר היטב את תורת אבותינו, ועל־כן גדל כבודם מאד על־פני כל העם, שם האחד היה יהודה בן צפירא ושם השני מתתיה בן מרגלא, ורבים מבני הנעורים ישבו לפני החכמים האלה בדרשם את התורה ובכל יום ויום נאסף מסביב להם מחנה בחורים גדול. וכאשר נודע להם, כי המלך גוֵֹע מיגונו וממחלתו, נזרק דבר מפיהם בקהל תלמידיהם, כי הנה הגיעה שעת־הכֹשר לקנא לכבוד אלהים ולהרוס את הפסלים, אשר הוקמו נגד חֻקי האבות. כי אסור על־פי החֹק לתת בבית־המקדש צלמים וחצאי־פסלים וכל הדברים העשוים כתבנית בעלי־חיים, והנה הקים המלך נשר זהב ממעל לשער הגדול, ואת הנשר הזה דרשו החכמים לנתֹּץ ואמרו, כי גם אם תצא סכנה מהדבר הזה, יהיה טוב ויפה למות על תורת האבות, כי נשמות האנשים, אשר מתו מות ישרים כזה, תזכינה לחיי עולם ואֹשר נצחים יהיה חלקן בנעימים. ורק האנשים השפלים, אשר לא קנו חכמה לנפשם, אינם מבינים במה ייטיבו לנפשם, ועל־כן הם בּוחרים למות על מטת חליָם ומואסים במות הגבורים.