מלחמת היהודים · פרק א׳, ר׳

ו. לדבר הזה החרישה האשה מעט, ואחרי־כן פתחה את פיה ואמרה: ״ולמה עלי לשמור את הסודות אחרי מות פירורא ולהציל את אנטיפטרוס, אשר השיא מות על כֻּלנו? הַקשיבה, מלכי, לדברי ויחד עמך ישמע האלהים ויהיה לי לעד צדקתי. כי מי יוכל להוליך אותו תועה? כאשר ישבת ושפכת דמעות על־יד מטת פירורא, קרא אלי פעם אחת ואמר: ״אוי לי, רעיתי, מה שגיתי בדבר מחשבת אחי הטובה עלי, כי שנאתי אותו חלף אהבתו העזה וגם אמרתי לרצוח את נפש האיש, אשר הוא מרבה להָמר עלי עוד טרם בא מותי. אולם הנה קבלתי את שכרי על תועבת לבי, ואני מבקש ממך להביא את הרעל, אשר הביא אותו אנטיפטרוס והוא נמצא בידך למשמרת, ולכלות אותו לעיני כרגע, לבל אשא עמי אל השאול את נקמת האלהים״. ואני עשיתי כמצותו והבאתי את הרעל ואת רֻבּו שפכתי לעיניו על האש, אבל מעט ממנו שמרתי על כל צרה שלא תבוא, כי יראתי אותך מאד״.