מלחמת היהודים · פרק א׳, כ׳

ו. מוסר הכליות על התועבה הזאת חִזק את מחלת אריסטובולוס. זכר הרצח לא נתן מנוחה לנפשו והוא התהלך כצל ולאחרונה התפרדו מעיו מעצמת יגונו והקיא דם רב. ואחד הנערים המשרתים הוציא את הדם ובגזרת אלהים נכשל במקום אשר נשחט בו אנטיגנוס ושפך את דם הרוצח על כתמי דם אנטיגנוס, אשר נראו עוד לעין. קול צעקה התפרץ מפי רואי הדבר, באמרם, כי בצדיה שפך הנער את הדם. והמלך שמע את הצעקה וחקר לסבת הדבר וכאשר לא נועז איש מהעומדים עליו לפתוח את פיו הפציר בהם מאד, כי נכספה נפשו לדעת את המעשה. וכאשר דבר אליהם קשות ואִיֵם עליהם, גלו לו את הדבר, ואז זלגו עיניו דמעות ואנחה שברה את גופו ובשארית כחותיו קרא: ״הן לא קמה מחשבתי להעלים מעין האלהים הגדולה את כל אשר עשיתי בזדון, ומהר השיגה אותי נקמת דם קרובי השפוך. ועד מתי, גוִיָּה נבזה, תעצרי את נשמתי הנחרפת לאחי ולאמי? עד מתי אסיך להם את דמי טפה טפה? יקחו את הכל בבת־אחת ואל יוסיף אל זועם ללעוג לנסכי בני מעי!״ לדברים האלה גוע מיד, ומלכותו לא ארכה יותר משנה.