מלחמת היהודים · פרק א׳, קצ״ז

ג. ואת השפחות הבדיל הורדוס וצוה לחקור אותן בענויים אחת אחת וכֻלן העידו פה אחד כדברי האשה וגם הוסיפו לספר, כי על־פי חוזה שעשו ביניהם נסע אנטיפטרוס לרומא ופירורא לעבר הירדן. הנה כפעם בפעם נדברו איש אל רעהו, כי אחרי אשר המית הורדוס את אלכסנדרוס ואת אריסטובולוס יכַלה את חמתו גם בהם ובנשיהם, כי האיש, אשר רצח את מרים ואת בניה, לא ישא פני אדם. ועל־כן טוב לברוח למרחקים מפני החיה הטורפת הזאת. הנשים הוסיפו לסַפּר, כי אנטיפטרוס היה מתאונן לפעמים באזני אמו, שכבר זרקה בו שיבה בעוד אביו מוסיף עלומים מיום ליום, ועוד מעט יקדם אותו המות, טרם יעשה מלוכה באמת. הן גם אם ימות אביו - ומתי יהיה הדבר הזה? - ישאר לו רק זמן קצר לשמוח בירֻשת המלוכה, כי הנה הולכים וגדלים ראשי התנין (ההידרה), אלה בני אלכסנדרוס ואריסטובולוס. וגם תקותו להנחיל את המלוכה לבניו אחריו נגזלה ממנו בידי אביו, אשר לא כתב בצואתו את המלוכה אחרי מותו (אחרי מות אנטיפטרוס) לבניו, כי־אם להורדוס בן מרים. אולם בדבר הזה אבדה חכמת הזקן, כי הוא אומר בלבו, אשר צואתו תשאר בתקפה, והן הוא ישים את לבו, כי לא ישאר אחד מכל משפחתו בחיים. והמעט בעיני הורדוס, כי הוא מַרבּה לשנֹא את בניו מכל האבות האכזרים אשר היו מימות עולם - כי עוד יותר מהם הוא שונא את אֶחיו. על־כן נתן לו (לאנטיפטרוס) זה מקרוב מאה ככר, לבל ידבר עם פירורא דבר. וכאשר שאל פירורא: ״ומה היא הרעה אשר עשינו לו?״ השיבהו אנטיפטרוס: ״מה טוב יהיה, אם אחרי הפשיטו אותנו ערֻמים יתן לנו להמלט בעור שִׁנינו! אולם קשה להמלט מחית־טרף כמוהו, - הן גם לאהוב איש את רעהו בגלוי לא יתן לנו. ועל־כן עלינו להתאסף במסתרים. אבל הדבר יעשה בגלוי, אם נהיה לאנשי־חיל בעֹז רוחנו ובכֹח ידינו.״