מלחמת היהודים · פרק א׳, קצ״ד

ג. והורדוס לא חדל מהציק לפירורא, כי יגרש את אשתו, אולם לא מצא תחבולה להנקם באשה הזאת, אף כי סבות רבות היו לו לשנאהּ, ולאחרונה עלתה חמתו עד להשחית ונאץ גם את אחיו בגללה וגרש את שניהם יחדו. ופירורא קבל באהבה את החרפה הזאת ונסע אל גבול נסיכותו ונשבע, כי רק מות הורדוס ישים קץ לגלותו - וכל עוד אחיו בחיים לא ישוב אליו. הוא לא רצה גם לנסוע אל אחיו בחלותו, באשר הפציר בו לבקרהו. כי חכה הורדוס למות ובקש לצוות לפירורא דברים אחדים. אולם הורדוס נצל ממות אחרי הואשו מחייו, וכעבור זמן קצר חלה פירורא, והורדוס לא שלם לו כפעלו, כי־אם בא אליו לבקרו וסעדהו בחמלה על מטת חליו. אך פירורא לא יכול להתגבר על מחלתו ומת אחרי ימים מעטים. והורדוס אהב אותו עד יום מותו, ולא שם לבו לשמועה אשר יצאה על אחיו, כי אמר להמיתו בסם־מות. הוא צוה להביא את גופת פירורא אל ירושלים ופקד על כל העם לעשות לו אבל גדול וגם תקן לו קבורה נהדרה מאד. ככה בא הקץ על אחד רוצחי אלכסנדרוס ואריסטובולוס.