מלחמת היהודים · פרק א׳, קע״ט

בהסכמת הקיסר האשים הורדוס את בניו לפני בית־דין בבארות, והם לא הובאו אל בית־הדין ונשפטו משפט מות, וכעבור זמן קצר נשלחו אל שמרון והומתו.א. שלֹמית הגדילה עוד את סאת אכזריות הורדוס ואת כעסו על בניו. כי אריסטובולוס רצה למשוך אל הסכנה את האשה הזאת, אשר היתה דודתו וחותנתו, ושלח אליה להזהירה, כי תציל את נפשה מפני המלך המתכונן להמיתה, כי עוד הפעם הכו אותה בלשון על עונותיה הראשונים, אשר היא אומרת להנשא לסולי הערבי בסתר ולגלות לאויב הזה את מצפוני המלך. הדבר הזה היה הגל האחרון, אשר דחף את הצעירים הטובעים לתוך המצולה, כי שלֹמית רצה אל המלך והודיעה את העצה היעוצה לה מאת אריסטובולוס. והמלך לא יכול עוד למשול ברוחו וצוה לאסור את שני בניו בנחֻשתים ולהפריד ביניהם, וגם שלח מהר אל הקיסר את ווֹלוּמְנִיּוּס ראש המחנה ואת אוֹלִמְפּוֹס ידידו, להביא לפניו את פתשגן כתב־האשמה ודברי העדים. והם נסעו באניה אל רומי ונתנו את מכתב המלך על־ידי אוקטַוינוס, הקיסר קצף על הצעירים מאד וחשב, כי לא יאות לו לקחת מהאב את המשפט לעשות בבניו כרצונו, ועל־כן השיב את הורדוס עם המכתב, כי הוא ממלא את ידו להיות שליט בדבר כטוב בעיניו, וגם חוה את דעתו, כי ייטיב לעשות, אם יחקור את דבר־העלילה לפני אספת קרוביו ומשפחתו ושרי הרומאים באפרכיה יחד, וכאשר ילכדו הבנים במחשבתם הרעה עליו - ימסור אותם להורג; אולם אם יגָלה הדבר, כי רק לנוס אל נפשם לבד אמרו בלבם, עליו להקל ממדת ענשם.